אריה קורן

אבא שלנו,

אנחנו לא יודעים איך מספרים חיים שלמים בכמה דקות.
איך מספרים אדם שהיה כל כך הרבה בשביל כל כך הרבה אנשים,
אבל בשבילנו היה פשוט – אבא.

היית בן לתפארת להוריך,
סבא בוריס וסבתא שרה, ניצולי השואה,
שבנו את חייהם מחדש והעניקו לך את השורשים,
את הכוחות ואת הערכים שעליהם גדלת.

היית בן מסור גם להוריה של אמא,
סבא מישו וסבתא אוקה.
כל חייך היית שם בשביל ארבעת הסבים והסבתות שלנו.
דאגת, עזרת וליווית אותם בכל דרך,
עד ימיהם האחרונים.

והם, בתורם, היו חלק משמעותי מהילדות שלנו.
הם היו שם לצד אמא ואבא,
ועזרו לגדל אותנו.

כך גדלנו –
מוקפים במשפחה, באהבה ובנתינה.

וכך גם אתה בחרת לחיות את חייך:
תמיד להיות שם בשביל מי שצריך אותך.

היית אח לחוה, אחותך האהובה,
והיה ביניכם קשר חם, קרוב ועמוק.
קשר של אהבה, דאגה ושייכות,
שהיה חלק כל כך משמעותי מחייך.

והיית בן זוגה של אמא.

אבא ואמא,
הייתם יחד חיים שלמים.

הייתם זוג,
שותפים,
חברים,
ובעיקר – משפחה.

בניתם יחד בית.
עבדתם קשה.
עברתם יחד ימים פשוטים וימים מורכבים.
גידלתם חמישה ילדים – שלישייה ותאומים,
ואני, הבת היחידה בין ארבעה בנים.

ובתוך כל זה,
הייתם שם זה בשביל זו.

אמא הייתה לצידך,
ואתה לצידה.

כל אחד מכם הביא לבית הזה את הכוחות שלו,
את האהבה שלו ואת הדרך שלו,
וביחד יצרתם עבורנו מקום שהיה העולם שלנו.

היום, כשאנחנו מביטים לאחור,
אנחנו מבינים כמה כוחות,
כמה סבלנות,
כמה ויתורים
וכמה אהבה היו בתוך החיים שבניתם יחד.

ואמא,
אנחנו רוצים להגיד גם לך תודה.

על הדרך שבה היית שם לאורך כל השנים.
על הבית שבנית יחד עם אבא.
על האהבה, הדאגה והמסירות.
ועל זה שיחד גידלתם אותנו
והפכתם חמישה ילדים למשפחה אחת.

אבא,

היית אדם של נתינה, אחריות, חריצות וכבוד.

אבל מעבר לכל אלה,
היית אדם עם לב רגיש וטוב.

היית רואה אנשים.
מרגיש אותם.
תמיד ניסית לראות את הטוב
ולהסתכל על החיים בעין חיובית,
גם כשהם לא תמיד היו פשוטים.

היית אדם כן ואמיתי.

לא אהבת רעש
ולא חיפשת הכרה.

עשית את מה שצריך לעשות,
ואת מה שרצית לעשות,
בשקט ובענווה.

לא דיברת הרבה על מי שאתה.
פשוט היית.

עשית טוב בלי לספר שעשית.
נתת בלי לחכות לקבל.
עזרת בלי לבקש תודה.

ותמיד – בפנים טובות.

ואנחנו זוכרים את הלילות.

חמישה ילדים קטנים.

מישהו בוכה,
מישהו מתעורר,
מישהו צריך בקבוק, מוצץ או חיתול.

ואתה קם.

מכין, מחליף, מרגיע, מלטף, מרים ומחבק.

ושוב קם.
ושוב.

כי תמיד היה עוד ילד שצריך אותך.

וכשהכול היה נרגע,
היית עובר בינינו, אחד־אחד,
מוודא שכולנו מכוסים בשמיכה.

נשיקה על המצח.
לילה טוב.

חמש נשיקות.
חמישה ילדים.
ואבא אחד
שלא הלך לישון
לפני שידע שכולנו בסדר.

ואז הגיע הבוקר.

היית קם מוקדם לעבודה,
אבל עוד קצת קודם – בשבילנו.

היית מכין לנו כריכים לבית הספר.

וכשהיינו מתעוררים,
הם כבר היו מחכים על השיש,
עטופים ומסודרים אחד ליד השני,
כמו חיילים במסדר.

חמישה כריכים.

כילדים, פשוט לקחנו אותם ויצאנו.

היום אנחנו מבינים
כמה אהבה הייתה בתוך הכריכים האלה.

אתה כבר היית ער
כשאנחנו עוד ישנו.

כבר חשבת עלינו.
כבר דאגת לנו.

ככה אהבת אותנו.

לא במילים גדולות,
אלא במעשים הקטנים
שחיכו לנו בכל יום.

וככל שגדלנו,
הדאגה שלך פשוט שינתה צורה.

פעם זו הייתה שמיכה.
אחר כך כריך.
אחר כך שיחת טלפון,
שאלה,
עצה
או עזרה.

אבל תמיד הייתה אותה תחושה:

אם נצטרך –
אבא יהיה שם.

וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שנתת לנו.

לא רק אהבה,
אלא דרך.

לימדת אותנו איך להיות אנשים.

לתת.
לעבוד קשה.
לקחת אחריות.
לכבד.
להיות רגישים לאחר.
לראות את הטוב.
לעזור בלי שיבקשו.
ולעשות את מה שנכון,
גם כשאף אחד לא רואה.

ובעיקר,
לימדת אותנו שמשפחה היא לא רק מילה.

משפחה היא להיות שם.

ואולי זו גם הסיבה
שבתקופה האחרונה,
מאז שגילינו את המחלה,
זכינו להיות איתך כל כך הרבה.

ובתוך כל הכאב,
זכינו במתנה גדולה.

זכינו להיות קרובים אליך.

זכינו להגיע,
לשבת איתך,
לדבר,
להקשיב.

זכינו לשמוע את הסיפורים שלך.
סיפורים מהילדות,
מהחיים,
מהמשפחה,
זיכרונות שאולי לא תמיד עצרנו לשמוע קודם.

זכינו לשמוע אותך משתף,
להכיר עוד קצת את האדם שהיית
לפני שהיית אבא שלנו.

וזכינו לראות אותך מחייך.
לצחוק איתך.
לשמוח איתך,
אפילו בתוך ימים כל כך קשים.

היו רגעים שבהם פשוט ישבנו לידך,
ולא היה צריך לעשות שום דבר.

רק להיות.

והרגעים האלה,
שבתוך כל הכאב היו בהם גם חיים,
הם מתנה שאנחנו לוקחים איתנו.

כי המחלה לקחה ממך הרבה,
אבל היא גם נתנה לנו זמן
שבו היינו קרובים אליך יותר.

זמן להקשיב.
זמן לשאול.
זמן לספר.
זמן לצחוק.
זמן לאהוב.

ועל הזמן הזה,
אבא,
אנחנו מודים.

אנחנו יודעים שלא כולם זוכים למתנה הזאת.

אנחנו זכינו.

זכינו להיות איתך.
זכינו לשמוע אותך.
זכינו לראות אותך מחייך וצוחק.
זכינו להיות המשפחה שלך,
עד הסוף.

ואנחנו נושאים אותך איתנו
בכל כך הרבה מקומות.

בדרך שבה אנחנו דואגים זה לזה.
בדרך שבה אנחנו מתייצבים כשצריך.
בדרך שבה אנחנו עובדים.
בדרך שבה אנחנו נותנים.
ובדרך שבה אנחנו משתדלים לשמור על המשפחה קרובה.

יש בנו משהו ממך.

ואנחנו רוצים לשמור עליו.

את הפנים הטובות.
את העיניים שרואות את הטוב.
את הלב הרגיש.
את הכנות.
את הידיים שתמיד עשו.
את השקט.
את הענווה.

ואני,
הבת היחידה שלך,
לוקחת אותך איתי גם בדרך שלי כאמא וכמחנכת.

אני מגלה אותך שוב ושוב
בדרך שבה אני מסתכלת על הילדים שלי,
בדרך שבה אני בוחרת לראות אנשים,
ובדרך שבה אני מחנכת את התלמידים שלי.

הרגישות שלך,
טוב הלב שלך,
הכנות,
האחריות
והאמונה שלך בטוב –
כל אלה ממשיכים דרכי הלאה.

וכך גם דרך האחים שלי.

כל אחד מאיתנו נושא בתוכו חלק ממך.

ואולי זו הדרך שלנו להמשיך אותך:

לקחת את כל מה שנתת לנו
ולהעביר אותו הלאה.

לילדים שלנו,
לנכדים שלך,
למשפחות שלנו,
לתלמידים שלנו
ולדורות שיבואו אחרינו.

כי יש דברים שלא נגמרים.

הם עוברים מאבא לילדים,
מהילדים לנכדים,
ומדור לדור.

וכך, אבא,
גם כשלא תהיה לידנו,
תהיה איתנו.

לא רק בזיכרון,
אלא בדרך שבה אנחנו חיים.

בדרך שבה אנחנו אוהבים.
בדרך שבה אנחנו דואגים.
בדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם.
ובעיקר –
בדרך שבה אנחנו בוחרים לעשות טוב,
בשקט ובענווה,
בדיוק כמו שלימדת אותנו.

כי ככה נראתה האהבה של אבא שלנו:

שקטה.
רגישה.
טובה.
צנועה.

אהבה שלא הייתה צריכה מילים גדולות.

פשוט הייתה שם.

כל בוקר.
כל לילה.
כל החיים.

אבא,

תודה על הילדות שלנו.

תודה על הבית.
תודה על אמא.
תודה על האחים שלנו.
תודה על המשפחה שבניתם יחד.

תודה על כל מה שלימדת אותנו
בלי לומר מילה.

תודה על הבקרים.
על הלילות.
על השמיכות.
על הנשיקות במצח.
על הכריכים שחיכו לנו על השיש.
על הסיפורים.
על הצחוק.
על הדאגה.
על הרגישות.
על הטוב.

ועל הידיעה
שתמיד היית שם.

ועכשיו, כשאנחנו נפרדים ממך,
אנחנו רוצים לקחת איתנו גם את המילים
שפותחות את חודש אלול:

״אני לדודי ודודי לי״.

ואולי אין משפט שמתאים יותר
לרגע הזה ולסיפור שלנו.

כי האהבה שלנו אליך
לא מסתיימת בפרידה הזאת.

היא לא נפרדת מאיתנו
כשאנחנו נפרדים ממך.

היא פשוט משנה צורה.

אתה שלנו,
ואנחנו שלך.

וגם כשלא נוכל עוד להחזיק לך את היד,
נישא אותך איתנו
בכל מקום שאליו נלך.

בכל צעד.
בכל בחירה.
בכל מעשה טוב.

בכל פעם שנביט בילד שלנו
ונרצה לכסות אותו בשמיכה.

בכל כריך שנכין באהבה.

בכל פעם שנשב עם מישהו שאנחנו אוהבים
ונקשיב לסיפור שלו.

בכל פעם שנעמוד לצד מישהו שצריך אותנו.

שם תהיה.

כי יש אהבות שלא נגמרות.

הן פשוט עוברות
מאבא לילדים,
מהילדים לנכדים,
ומלב ללב.

אבא,

אתה שלנו.
ואנחנו שלך.

תודה על מי שהיית.
תודה על מי שהפכת אותנו להיות.

אנחנו אוהבים אותך.
מתגעגעים אליך.

תנוח עכשיו, אבא.

אנחנו כאן.
כולנו.

אתה שלנו,
ואנחנו שלך.

היום,
מחר,
ולכל החיים.